אווידיה (בורות) מועיל יהיה לדעת שעולם התופעות אינו מקור למימוש כמיהתנו היסודית אל האושר. בקשתנו לשלווה, אהבה, חמלה ושמחה הפכה לאופק לא נגיש והאכזבה מכך נטעה בנו ספק קיומי מעיק. במהלך השנים אנו מגלים שהביטחון הפיזי והרוחני שאותו ביקשנו והסובבים אותנו אינו נגיש ובכך ערער את אמונתו. חווית הסבל הקיומי ניכרת בחיינו בכל יום. הפכנו לישויות נטולות שביעות רצון החוות אי שקט קיומי מתמשך. אנו מביעים חרטות קשות ומתבוננים על פעולות עברנו, לעיתים בערגה ולעיתים באכזבה עמוקה. סוג של ישויות אשר במאי נסתר מלהק אותן להצגה אין סופית על בימת החיים במשחק של אושר, אם כי לא בכישרון מרשים. אנו אכן חיים בהצגת אושר נודדת. כן, האושר אינו ניכר על פנינו. חמור מזאת, אין העדרו, כך אנו מאמינים, נובע מאחריותנו. יסודותיו של הדכדוך ואי השקט הפנימי קיימים עמוק בתוכנו, מקום בו חייב להיות סדר רוחני אשר יעניק לנו את הכלים לחיים מספקים. אנו מביטים בתימהון נוגה הנובע מבורות ולא מבינים מדוע אין לעולם הזה מה לתרום ואם כן, כל כך מעט. זוכרים ילדות קשה, לעיתים יותר ולעיתים פחות. הבגרות מובחנת כשלב חיים מטריד אך עדיין ביקשנו אז, בעת בגרותנו,לאופק רווי באושר וביכולת לממש את החזון שאנו אכן מאמינים בו. בחלוף השנים ובגיל מבוגר אנו עדיין מבקשים את האושר המחכה לנו אי שם באופק מעורפל. בתחנות חיינו השונות אנו חשים את בלות גופנו ההולך ומזדקן ופוערים פה בזעקה בעת שמופיעים תסמיני כאב מפושטים המטרידים את קיומנו. בערוב שנותינו אנו פוגשים את חיוכו הזדוני של החידלון המבקש להבהיר כי זמננו חולף. אנו מתבוננים בו בחרדה ומבקשים: “היי, רק כעת אנו בשיא חיינו, המתן בבקשה, עדיין לא הגשמנו דבר”. והוא בחיוכו הסופי אומר: “אני מבקש, זמנכם אוזל,חשוב לארוז את תיק פרישתכם מהחיים”. ואנו, בעיניים כלות, מחפשים אחר האופק הנגוז. חשים שהזמן חמק לנו. בדומה לסעודה מענגת במסעדה יוקרתית, והנה רק התחלנו את סעודת הפאר והמנה הראשונה לא הוגשה עדיין, האורות כבים, המלצרים הופכים את הכיסאות ואף מפנים את שולחננו מול פרצופנו הנדהם, אך הרי עדיין לא טעמנו דבר. קמים כל בוקר, לעיתים הגוף שחוח, הקמטים מעידים על חזון נבילתנו והשיער המאפיר הופך ללבן. ומה עם הכאבים הלא מובנים בחלקי גופנו המטרידים את מנוחתנו בכל יום. אנו חשים שהוליכו אותנו שולל. ציפינו שהחיים יעניקו לנו את אשר ייחלנו. מבקשים אולי במנת הזמן האחרונה שלנו להספיק עוד ועוד- לרכוש יותר, לחסוך יותר, לבלות יותר ולחבוק את כספנו ורכושנו האגור. אולי גם נחליט החלטות של “בריאות” ושל מראה מנצח ונעניק לגופנו שאיבה להורדת שומן, מתיחות פנים, הזרקת רעלים למתיחות איזור עור בפנים, החלפת אף ואוזן והחדרת מיני סיליקונים לגופנו ובכך אנו הרי מבקשים לעצור את הזמן דרך קוסמטיקה קיומית נטולת כל איכות רוחנית שהרי רק האיכות הרוחנית בלבד מהוה את היופי האותנטי. מסתבר שדבר כנראה לא יבטל את ההרגשה הנוגה והכאובה בין ניסיון אחד למשנהו. סוג של אי נוחות המחלחלת אל קיומנו ונוטלת איכות מחיינו. החומה והסכר שהקמנו מראים סימנים של סדקים וזליגה איטית עד לקריסתם. בעצב נקשיב לקולה המלטף אך הנחוש של תבונת החיים הלוחשת לנו: “פספסתם. חשבתם שהעולם אכן יעניק לכם כל כך הרבה ובערוב ימיכם הבנתם שלא כך הם החיים.” המציאות, כך מתברר, מלווה בפיתויי כזב. העולם מבקש מאיתנו, אך לא מעניק בעבורנו. אמורים הייתם ליצור צמיחה פנימית, משמעות קיומית ומלאות קיום בכל רגע ורגע תוך משמעות חיים עמוקה ומימוש הרוח וטיפוחה. ובכך, גם בעת שהמוות קורץ אלינו בחיוכו המרושע, נקפיד להפוך כל רגע לחוויה זורמת ורבת משמעות. האמת הקיומית מוטלת על השכם האישית של כל אחד מאיתנו אך דורשת טיפוח וגילוי מחדש בכל יום ויום גם בדרכנו האחרונה.